<h1>ראבי"ה סימן אלף ג'</h1>
<h2>דף ו.</h2>
ראובן היה חייב לשמעון ממון ונתברר שלא היה לשלם. לאחר זמן יצא נודד מקינו וקיבץ מה שההנוהו גומלי חסדים בין רב למעט. וכשחזר לביתו תבעו שמעון לדין כי ראה שיש היכולת בידו. וראובן השיב לא אתן לך ממה שקיבצתי ממתנ' אביונים כי יש לי ולביתי להתפרנס בו. ושמעון השיב אין המשפט שתתפרנס אתה וביתך ואני לא אגבה את שלי. ועוד כי נראה לעינים שיש לך עתה יותר מכדי סיפוקך. דעתי נוטה שהדין עם ראובן דתניא בפרק בתרא דפיאה (בתוספתא הט"ז) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב אין משלמין הימנו גמולין אין פודין בו שבויין ואין עושין ממנו שושבינות ואין פוסקין ממנו צדקה אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה. ונראה בעיני הטעם משום דאדעתא דהכי לא איתיהיב ליה כדתניא בפרק השוכר את האומנין (ע"ח ע"ב) מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר וכו' עד ואין העני רשאי ליקח (בו חלק לא יקח בהן טלית) מהן רצועות לסנדלין אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר. ותו תניא התם הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית טלית לא יקח בו חלוק ואסיקנא התם משום דכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. והא דאמרינן בפ"ק דערכין (ו' ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, היינו הנודר עצמו ואין משנה מדעת בעל הבית, ומכל מקום יש לו לפורעם לצדקה. ואם נפשך לומר מדמשני בפרק השוכר את האומנין ר' מאיר היא, מכלל דרבנן פליגי עליה דהא מותבינן רישא אסיפא, יש להשיב דודאי גזלן לא הוי לרבנן להתחייב אלא דווקא לר' מאיר, אבל לכולי עלמא לא אמרינן ליה לשנותה לכתחילה דליכא מאן דפליג (דפליג) אברייתא דפיאה. וכן משמע בפרק בני העיר במס' מגילה (כ"ז ע"א) דאין לשנות אלא מז' טובי העיר והתם (בסי' תקצ"ב) ביררתי לה. ואע"פ שיש לו טפי מסיפוקו השתא שנתנו לו, הא תנן בסוף פיאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אחת אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור ביתו ואת כלי תשמישו מי שיש לו חמישים זוז ונושא ונותן עמם הרי זה לא יטול. שמעינן מהתם אפילו אלף דין מעשר עני עליו כיון שהוא עני בשעה שקיבל. ואם זה חשדו שמצא מציאה (אומר נותן) [או מתנה נתנו] לו ממקום אחר (משתרבינא מלרע מינה) [מוסתפינא ולא אמינא] אם יש להשביעו בטענת שמא בכי האי גוונא שידוע לשכיניו שלא היה לו קודם, או לאו. ותלוי הדבר לפי העניין ושודא דדייני. כי לא נחשדו ישראל לסבב ולחזור אם אינן נצרכין. דתנן בסוף פאה [פ"ח מ"ט] וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו [נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו] מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים ועל זה נאמר [ירמיה י"ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה'. ודכוות' אמרינן במסכת (סוטה) [כתובות ס"ח ע"א] המצבא את כריסו והמקפח את שוקיו אינו נפטר מן העולם עד שבא לאותה מידה. ואם יראה לדיינין כמערים יכולים להשביעו שאין בידו מצד אחר. ובדין סידור בעל חוב לא הוצרכ[נ]ו להאריך. ועניין מתנות עניים דומה להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (כ"ג ע"ב) והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות דאין לרבות רשות בו לכולי עלמא. הכי נמי להברותו ולכסותו לשם שמים איכווין ולקבל שכר ולא להעשיר לבעל חובו. ותניא התם בפאה (בתוספתא שם) אמר ליתן (ולא להספיק בידו ליתן) [ונתן] נותנין לו שכר אמירה (כשכר) [ושכר] מעשה אמר ליתן ולא (ל)הספיק בידו ליתן נותנין לו שכר אמירה כשכר מעשה לא אמר (אמר) ליתן אבל אמר לאחרים תנו נותנין לו שכר על כך שנאמר [דברים ט"ו] כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו'. אבי העזרי.
